פחד זוגיות וחרדת נטישה 

רבים מאמינים שכאשר אוהבים צריך לחשוב דומה, להתנהג דומה ולהיות כל הזמן יחד. אבל כאשר מערכת היחסים טובה ובריאה - בני הזוג יודעים לבנות לעצמם עולם של חוויות נפרד. האתגר הוא להתנהל בתוך זוגיות תוך שמירה גם על חלקים של לחוד, כל זאת מבלי שהדבר יהווה איום על בן הזוג או על הזוגיות.

ברובנו קיים הפחד הראשוני והקושי מפני פרידה ועזיבה של מישהו שהוא קרוב אלינו ומשמעותי לנו. מדובר בפחד המלווה אותנו מיום לידתנו. זהו פחד טבעי, בעיקר אצל תינוקות וילדים הפוחדים מנטישת ההורה, לכן הוא כל כך מבלבל. הקושי נוצר כאשר הפחד ממשיך ללוות אותנו בבגרותנו ולהשפיע על הקשרים והיחסים הבינאישיים. בעיקר השפעתו קשה ביחסים הזוגיים.

גם המודל ההורי הוא כמובן משמעותי בהקשר זה - אנשים שגדלו בבית בו ההורים תמיד היו יחד, עשו הכל יחד ולא היו להם חברים קרובים נוספים, נתקלים בקושי גדול אף יותר לייצר נפרדות בזוגיות. אנשים שגדלו לפי מודל זה, עלולים לחוש כועסים ופגועים כאשר בן הזוג מגלה צורך בנפרדות כל שהיא.  

פעמים רבות הפנטזיה הזוגית היא של חיבור מוחלט, שותפות, זוגיות שתפתור את כל תחושות הבדידות וסוג של סימביוזה עם האחר המשמעותי. לתוך הפנטזיה הזו אנו מתקשים לצקת את ערך הנפרדות, בעיקר משום שהנפרדות מפחידה. אחת המיומנויות שיש ללמוד בזוגיות טובה היא ההכרה בצורך ל"נפרדות בריאה" - הרבה ביחד אבל גם לפעמים לחוד. בזוגיות טובה ובטוחה ישנו מקום גם לשותפות וגם לנפרדות. זוגות מקדישים לעתים משאבים רבים ל"ביחד" ולא נותנים מקום ל"לחוד".

כדי לאפשר זוגיות טובה, יש לאפשר גם מרחב בזוגיות. קשה לקיים זוגיות כאשר אין מקום לאינדיבידואליות של כל אחד מבני הזוג. בני זוג מכירים, על פי רוב, בגיל צעיר ובהמשך החיים ישנה התפתחות שונה אצל כל אחד מהם. הצרכים, תחומי העניין, לוחות הזמנים, הטעמים, הרצונות, התחביבים, אף הם משתנים. השונות והצמיחה של כל אחד מבני הזוג, מעשירים את הזוגיות ומאפשרים צמיחה, אך הפחד מהשינוי עשוי להיות מאיים ולפגוע בקשר הזוגי.  

תחילת הקשר הזוגי, שלב ההתאהבות דומה לסימביוזה המתקיימת בין האם לתינוקה, שבה הצרכים הרגשיים מתמלאים באופן טוטאלי - ישנה תלות הדדית, שקועים לחלוטין זה בזה, כל מעשה זוכה להתפעלות, ההבדלים בין האם לתינוק מוכחשים, האם מהווה מראה לתינוק, השתקפות, אישור לקיומו. התמונה היא אידיאלית. התאהבות דומה מבחינות רבות לקשר ראשוני זה - בן הזוג מספק צורך נרקיסיסטי באופן מלא, ישנה אידיאליזציה כלפיו כפי שהייתה בינקות כלפי האם, לכן הצורך בשמירה על הסימביוזה. 

חוקרים מצאו כי כדי לקיים זוגיות תקינה, אהבה בוגרת ובשלה - יש לצאת מהסימביוזה הינקותית ולהתפתח לכוון נפרדות בריאה שבה מתאפשרת צמיחה והגדרת עצמי, לצד הידיעה שישנו מקום בטוח - הבית, ההורים. ילד יפתח סקרנות, ינסה לגלות את העולם, ממקום של ידיעה ברורה שיש מי ששם לב ומגן. מתפתחת תחושת בטחון ויחד איתה רצון להתרחק מעט ולהיפרד מידי פעם, זו היא "נפרדות בריאה". אין מדובר בניתוק אלא במקום שבו ניתנת אפשרות לצמיחה של אינדיבידואל יצירתי, סקרן, בטוח ואוהב. אבל כאשר ההורה נבהל מההתרחקות, נצמד, מנסה להשתלט על המעשים והמחשבות, לחוש חרדה ולהצר את צעדי הילד, המסר שעובר הוא "אנחנו לא יכולים לחיות בנפרדות. הנפרדות יוצרת חוסר ביטחון ופחד".

לעתים כדאי לשאול את עצמנו מדוע אנחנו פוחדים מ"נפרדות בריאה". הרי כאשר הקשר הוא בריא, גם אם לא נהיה ביחד כל הזמן - נרגיש שאנחנו ביחד, משום שהבטחון בקשר קיים. הקושי נוצר כאשר הצורך בעצמאות ומעט חופש מגיע אצל אחד מבני הזוג מוקדם יותר מאשר אצל השני - אחד מבני הזוג רוצה להישאר עדיין בתוך הסימביוזה החמה והעוטפת, בעוד הצד השני זקוק למעט יותר מרחב. פער זה גורם לא פעם לכאב וקושי, אחד הצדדים עלול להרגיש נבגד ונטוש בעוד האחר עלול להרגיש כבול ומוגבל בקשר.  

כאשר אחד מבני הזוג או שניהם סובלים מחרדת נטישה, יש לכך השלכות על כל תחומי החיים. פחד כזה יכול להביא להתקפי חרדה בלתי נשלטים - מפרשים כל התנהגות של בן הזוג ככוונה לנטישה. הדברים עשויים לבוא לידי ביטוי בתלותיות יתר בבן הזוג, במעקב כפייתי אחרי התנהגויותיו, לדוגמא: כל טלפון שלא יענה יקבל פרשנות של נטישה.

ישנם אלה שאינם מסוגלים לשאת את החרדה, לכן הם יהיו הראשונים לנטוש לפני שינטשו ויפגעו.

אנשים הסובלים מחרדת נטישה - ירגישו שהם לא יכולים להיות לבד והם זקוקים לבן הזוג שיהיה לצידם כל הזמן וירגיע את החרדה שלהם. הם אינם חווים עצמם כמי שיכולים להסתדר בכוחות עצמם, למרות שביומיום הם מתפקדים היטב. תחושתם שהחוויה איננה ניתנת לשליטה, כאשר ישנו רמז כל שהוא שהצד השני מתרחק מעט מתוך הזוגיות - הם חווים תחושה של הרס עצמי. תחושה זו עלולה לגרום לבני זוג לחיות במערכת בו הם מאויימים ומכאן שמסכימים לכל החלטה שבן הזוג מקבל ועושה, מסתירים את רגשותיהם, מתקשים להביע את רצונותיהם שלהם ומוותרים על צרכיהם - כל זה במטרה לא להינטש, להרגיע את החרדה. כאשר בן הזוג מביע רצון למעט נפרדות, נכנסים לפאניקה.

טיפול זוגי יכול לעזור ולאפשר שיחה על מה שמרגישים, על הצרכים השונים, כדי שבן הזוג יידע על הפגיעות שלכם ולא מתוך שימוש בדרכים מניפולטיביות כדי למנוע את הנפרדות החלקית. הנפרדות לא צריכה להיות מוחלטת אלא לאפשר מרחב שבו כל אחד יוכל לצאת מידי פעם בנפרד מבן הזוג, לפתח תחביבים בלי להרגיש מאויים, להיפגש עם חברים/חברות - הכל במידה שבה מרגישים שהקשר ממשיך להיות בטוח ומתקיימת בו "נפרדות בריאה".

במערכת זוגית בריאה אין צורך לשלוט אחד בשני. אין לנו את היכולת לשלוט ברצונות, בהתנהגויות וברגשות של בן הזוג. המקום היחידי שניתן לשליטה היא התרומה שלכם לשותפות, הרצון והיכולת לעבוד עליה. מותר לנו להיות אינדיבידואלים נפרדים, לרצות אחרת מבן הזוג, לפתח תחביבים, סדר עדיפויות שונה וכו' - כל זאת משום שממילא יש לנו צרכים שונים, אנחנו רק צריכים להכיר בכך.

בטיפול חשוב להתייחס להסטוריה האישית. הפחד מפני נפרדות עלול להיות תוצר של זכרון מוקדם או זכרון אחר שבו הרגשנו כאב, צער, אכזבה ודחיה. קשה לשאת נפרדות כאשר מלווים אותנו זכרונות שגרמו לנו בעבר לכאב. יש לתת מקום לכאב זה בידיעה שלוקח זמן להחלים ממנו. טיפול שבו מתייחסים לקשיים הרגשיים הבסיסיים ולא רק למה שנראה על פני השטח, ישפר את מערכת היחסים הזוגית, יחזק את הבטחון והערך העצמי, שיביא בסופו של דבר לצמצום חרדת הנטישה והפחד להינטש.

 היכולת ללמוד להיות לפעמים גם לבד, תורמת ליחסים שלכם ולזוגיות - היא מעשירה אותה במימדים נוספים. יש לאפשר לכל אחד מבני הזוג להיות אינדיבידואל ואין להיבהל כאשר בן הזוג מרגיש, מתנהג או חושב אחרת מכם. כאשר אנו מבטלים את השונות שלו - החוויה היא שאנחנו מבטלים אותו. חשוב להיות מודעים לפערים שיש בין בני הזוג, לכבד כל אחד את הצורך של האחר, למצוא את הדרך לגשר על הצרכים השונים שבה שניהם ירגישו נוח ונכון, עד כמה שניתן.

הפחד הוא שכאשר יש נפרדות - עלול להיות ניתוק. לעיתים קרובות, כשאנו מאפשרים "נפרדות בריאה" ישנה התקרבות והיחסים מתחזקים, משום שכל אחד מביא ערך מוסף לתוך הזוגיות וכיבוד השונות.